מלחמת שמחת תורה תשפ"ד

זה לא החוק, זה החינוך

הויכוח הציבורי בנושא מתעורר בכל פעם סביב חוק גיוס כזה או אחר המתרקם בכנסת, או בהתערבות בג”ץ סביב חוק הגיוס. מה שהציבור הישראלי איננו מבין, כי החוק אינו הגורם  שמניע אנשים להתגייס, משני הצדדים: החילוני לא מתגייס כי החוק אמר, והחרדי לא מתגייס גם אם תבטלו לו את הפטור. בהרצאה שאני נותנת בנושא אנשים מתקשים לקבל זאת, כי ישראלי מצוי  לא מודע לכמות האינדוקטרינציה שהוא מקבל בתחום. מבחינתו זה המובן מאליו, ולכן הוא תובע את המובן מאליו שלו מצעיר חרדי בן 18, בלי להבין את הפערים העמוקים בחינוך ובתפיסת המציאות.

החילוני, המסורתי והדתי מתגייסים לצבא, לא “כי אין ברירה” ולא כי החוק מחייב. הם מתגייסים כי הם חונכו לכך באופן אקטיבי. מגיל אפס, במשפחה, במוסדות החינוך ובאמצעות כלי התקשורת. בכל שנה, יום הזיכרון הוא שבוע שלם שבו אדם שומע במוסדות החינוך, ברדיו, בטלויזיה ובמשפחה סיפורי גבורה, שירים וטקסים משמעותיים המנכיחים את הצבא וגיבוריו כמגש הכסף המאפשר את חיינו כאן, את הנטל הביטחוני שעל כולנו לשאת כאזרחים של מדינת היהודים היחידה בעולם. נציגי הצבא מגיעים למוסדות החינוך, במשפחות וותיקות יש דוגמא אישית של אב, סב, דוד גיבור, שכולם היו בצבא. משפחות ישראליות רבות מכירות מקרוב את משפחות השכול, ומיליון וחצי אנשים מגיעים ביום הזיכרון לטקסים בבתי העלמין הצבאיים. אך גם משפחה של עולים חדשים שאין לה אב וסב ששירתו או מכרים ממשפחות השכול, חווה יחד עם כל עם ישראל את היחס לצבא. בחברה הכללית ישנו גם המקל, היחס הרע למשתמטים, והגזר, הזדמנויות כלכליות וחברתיות שנוצרות כתוצאה מהקשרים בצבא. הנסיבות כולן מובילות את הצעיר הישראלי בן ה18 למקום אחד, לבקו”ם. זו הציפייה ממנו, ואם לא יתגייס, יאכזב את כולם. ישנן חברות ישראליות שהבוט שלהן מסנן החוצה מראש כל קו”ח שלא רשומה בו המילה צבא, והשאלה “מה עשית בצבא” ממשיכה להוות שורה משמעותית ברזומה התעסוקתי והציבורי. הצבא הוא חלק ממסלול החיים של צעיר ישראלי בציבור הדתי והכללי.

את כל זה אין לצעיר החרדי, אדרבה, ההיפך הגמור. יום הזיכרון לחללי צה”ל לא קיים במוסדות החינוך החרדיים, וההתמודדות היחידה היא עם הצפירה, החודרת את החומות ומעוררת ויכוח על אימוץ מנהג גויים. הצפירה מהווה ריטואל מעין- דתי שהחרדים אינם מוכנים לאמץ, במסגרת השמרנות החרדית שאינה מאפשרת הוספת מנהגים חדשים. אבל הויכוח המתוקשר על הצפירה מסיט אותנו ממה שבאמת חסר: אין סיפורי גבורה על חיילים, אין טקס, אין שיחה על משמעות היום, ובמקרי קצה מארגנים כנס רועש כדי שהתלמידים לא ישמעו את הצפירה כלל. מקרה מביך אחר הראה לי את עומק הבורות, כאשר המלמד בתלמוד תורה הסביר ביום הזיכרון, מדוע איננו מציינים את יום השואה (!). כלומר, הוא אפילו לא ידע מה הצפירה ביום ד’ אייר באה לציין.  לרוב החרדים אין היכרות קרובה עם משפחה שכולה, וגם אם מכירים, אין מודעות לכך שיום הזיכרון הוא מעין יארצייט נוסף שבו המשפחה מתכנסת באבלה על החייל שנפל. האידאולוגיה של ההתנגדות לכל מה שהמדינה קובעת, היא המובילה את השיח ביום הזה, גם במקרים הנדירים שבהם כן מספרים, לצד ההסברים האידאולוגיים, סיפורי גבורה. העדר לימודי הבגרות לגברים חרדיים מוסיף נדבך בחוסר ההכרה בנס הביטחוני ששמו מדינת ישראל, ובצורך בתחזוק הנטל הביטחוני המלווה אותנו עד היום. בוגר ישיבה ממוצע עשוי לא לדעת את ההיסטוריה של המציאות כאן, ברמה הבסיסית ביותר של ידיעת שמות המלחמות הגדולות. הצבא אינו חלק ממסלול החיים הצפוי של החרדי: תלמוד תורה, ישיבה, חתונה, כולל מספר שנים, משרה תורנית או עבודה אחרת. אף אחד לא מתכנן להיות בצבא, אף אחד לא מתכנן שהילד שלו יהיה בצבא.

נער בחינוך הממלכתי מיישם את כל ציפיות החברה ממנו בכך שילך לבקו”ם, נער חרדי יאכזב את כל סביבתו ומשפחתו אם יעז לחשוב בכיוון.

כלומר, עוד לפני האידאולוגיות של “נאר תיירה” (רק תורה), ההצדקה של הפטור מפאת “תורתו אומנותו”, ורעיון “תיבת נוח” של היבדלות מיהודים שאינם שומרי מצוות, חסר כאן החינוך האקטיבי והיחס החברתי הדרוש כדי שאדם ירצה מעצמו להקדיש שנים, או אפילו כמה שבועות מחייו ולהתגייס. ולכן, גם כאשר נער חרדי לא מיישם את החינוך של תורתו אומנותו, לא לומד, או שסיים ללמוד ויוצא לעבוד- הוא לא ילך להתגייס. גם בגיל שלושים, כאשר אין סכנה רוחנית של היסחפות אחרי בני נוער.

בנוסף, בציבור החרדי רווחת הטענה, ובצדק, שגם הציבור הכללי לא מכיר בנטל הרוחני אותו נושא הציבור החרדי, נטל שימור המסורת והעברתה לדור הבא. גם בנטל הזה אין שוויון, ולא כל היהודים משתתפים במאמץ לשמר את הסיבה לשמה העם הזה קיים כאן, להיות גוי קדוש.

במלחמה הנוכחית, כמות סיפורי הגבורה של החיילים כה גדולה ועצומה שייתכן והתוכן הזה יגיע ליותר נערים במגזר, מהיום השני למלחמה מדינת ישראל נמצאת במעין יום זיכרון אחד ארוך , מהבחינה הזו שקוראים כל העת על גיבורים בקרב, חלקם חיים ב”ה וחלקם לצערינו נהרגו.

ההיסטוריה של הפטור: בן גוריון, בגין והפלג הירושלמי

בקום המדינה, היחס לגיוס היה שונה לגמרי. רבים מהחרדים היו מחוברים לאתוס הציוני ברמה הבסיסית של הקמת בית לאומי לעם היהודי, גם אם התנגדו בכל מאודם לחילוניות של המדינה. פטור תורתו אומנותו שהעניק בן גוריון ל400 בחורי ישיבה, גדל עם השנים אך היה מוגבל מספרית. אלו שלא קיבלו מעמד תורתו אומנותו,  התגייסו, מלבד הפלגים הקיצוניים שהוציאו פטור בדרכים שונות ומשונות. עם המהפך ב77 פתח בגין את פטור תורתו אומנותו ללא הגבלה, ומאז ועד היום התנאי היחיד לקבלת הפטור הוא להיות רשום בישיבה.

 בציבור עצמו הפטור עבר תהליך אחר. אצל קהילות הקנאים התנגדו לקיומה של המדינה עצמה וממילא לא חשבו לרגע להתגייס. אך לגבי הרוב החרדי, בעבר היה ברור כי כל יהודי חייב לשאת בנטל, ומי שאינו הולך לצבא צריך הצדקה מוסרית כדוגמת תורתו אומנותו, שבזכות תורתו יש שמירה מלמעלה על עם ישראל. הרב שך אף הגדיל לומר שמי שמשתמש בפטור ואינו לומד תורה יש לו דין רודף שכן בכך הוא מסכן את הפטור לאלו שכן לומדים.

אולם במשך השנים עם ההיפרדות הגיאוגרפית לאזורים נבדלים, החרדים כבר לא מכירים שכן חילוני ולא רואים את קצין העיר דופק אצל השכנים כמו במלחמת יום כיפור. ממילא, התשובות שחרדים נותנים לעצמם כיום הן שונות לגמרי, ואף לא ברור להם שיש כאן שאלה או בעיה. התפיסה הקיימת היא שחרדי לא מתגייס נקודה, ולכן גם כאשר נער נושר מישיבה, הוריו  יעדיפו שהוא יעבוד בסביבה חרדית העיקר שלא ילך לצבא. הפחד מחילון נעשה להצדקה העיקרית, וההימנעות מגיוס נעשתה מגדיר זהות של החרדיות, לא פחות. ממילא, כל חוק הגיוס נועד להילחם בעצם קיומנו כחרדים, ומבחינתם של חרדים רבים, הדיבורים על שוויון בנטל מהצד החילוני, זה כי רוצים לראות אותנו מתים, כלומר שנאה.

הנרטיב הרווח כיום הוא שחרדים תורמים למדינה א. באמצעות לימוד תורה שמגינה ומצילה את העם ב. במגוון ארגוני חסד כגון זק”א הצלה ועוד שאפשר להחשיבם כשירות לאומי ג. “כל אחד תורם בדרכו”. כפי שראינו במלחמה הזו ובקודמותיה, התגייסות מדהימה של אלפי חרדים לסיוע בכל מה שצריך החל ממזון למשפחות המפונים וכלה בציציות ללוחמים.

גם כעת, מול ההתגייסות האדירה של עם ישראל והחרדים בכללם לפנק את הלוחמים, קמו יוזמות לפנק את בחורי הישיבות כדי לומר להם שתפקידם בעת מלחמה חשוב לא פחות מתפקידם של החיילים בגבול.

הפלג הירושלמי הוא הקצנה שהתרחשה כתגובת נגד לכניסתו של יאיר לפיד לפוליטיקה הישראלית. הציבור הליטאי התפצל לשניים, וכנגד “גזירת הגיוס” עם הסנקציות נגד מי שלא מתגייס, וקמפיין השנאה לחרדים שנלווה אליה, ציבור שלם החליטו שלא די להם בפטור תורתו אומנותו, אלא הם בכלל לא רוצים לבוא לבקו”ם כדי לחתום על הפטור. מבחינתם הם מלכתחילה לא חייבים בשירות צבאי כדי לפטור את עצמם ממנו. בתפיסה שלהם, אין צורך כלל בקיומו של צבא, וכל הצורך בצבא נולד מכך שיש אנשים שלא לומדים תורה ולא שומרים מצוות. ולכן, אלו שיצרו את הבעיה, שיפתרו אותה. עוד הקצנה שקרתה בעקבות לפיד, קמפיין החרד”קים שהפך את הגיוס החרדי מתופעת שוליים שחיים איתה בשלום לתופעה מושמצת ונרדפת.

” אני יודע בבירור שהציבור החרדי לא נגד הצבא אלא בעד לימוד תורה”, אומר הרב רמי ראב”ד, “כשאני סיימתי ישיבה היה נפוץ להתגייס כשמפסיקים ללמוד. מי שעשה את זה לא היה חריג או מוקצה, גם אם לא היה הנורמה. האנטגוניזם התחיל רק בגלל איומים בסנקציות וגיוס בכפיה”.

ניתן להניח כי אלפי החרדים שמתגייסים כעת ומסתובבים ללא מורא עם מדים בשכונות החרדיות, ישנו משהו באווירה, ויתקנו במשהו את הנזק שנוצר אז. ילד חרדי שחינכו אותו שצה”ל הוא איום על עולם התורה, ורואה את אבא שלו או המלמד מתגייסים, כבר לא יפתח התנגדות לגיוס.